פסק-דין בתיק בג"ץ 142/14

השופט ח' מלצר:

1.             עניינה של העתירה שלפנינו בשני סעדים: הסעד הראשון, בקשת העותרים מן המשיבים 4-1 להתייצב וליתן טעם מדוע לא יוגש כתב אישום כנגד משיבים 7-5 בקשר לחקירת ימ"ר מרכז בתיק פ"א 227/10 (להלן: הסעד הראשון). הסעד השני, עניינו בקשת העותרים מן המשיבים 4-1 לבטל את הסדר הטיעון, שאמור להיות מוצג במסגרת תפ"ח 17230-03-13 מחוזי ת"א, הנדון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: הסעד השני).

         להלן יובאו בקצרה הנתונים הרלבנטיים, תחילה ביחס לסעד הראשון, ולאחר מכן ביחס לסעד השני, ובצד כל סעד נציג הכרעתנו ביחס אליו.

הסעד הראשון

(א) עיקרי העובדות הנוגעות לסעד הראשון

2.             על פי החומר שבתיק והנטען בכתב האישום: בחודש מרץ בשנת 1998 נרצח אביו של העותר 1. קודם לכן, בשנת 1997, נרצח אביו של המשיב 5 וסבם של המשיבים 7-6, והללו חשדו בעותר 1 ובמשפחתו כמי שביצעו את הרצח האמור. על רקע זה התפתח סכסוך קשה בין משפחת העותרים לבין משפחת המשיבים. לטענת העותרים - המשיבים 7-5 הם האחראים לרציחת אביו של העותר 1, ולגרסתם - המשיבים האמורים אף ניסו להביא לרציחתו של העותר 1 בהזדמנויות שונות וזאת ללא הצלחה. על אף שנמסרו עדויות, אשר תמכו בגירסת העותרים בעניין הניסיונות להביא לרציחתו של העותר - המשיבים 7-5 הכחישו מכל וכל את המיוחס להם. בסופו של דבר החליטו גורמים בכירים בפרקליטות מחוז מרכז לסגור את התיק שנפתח כנגד המשיבים 7-5, בין היתר בשים לב לקשיים מודיעיניים הקיימים בתיק, וזאת בעילה של היעדר ראיות מספיקות.

3.             על ההחלטה בדבר סגירת התיק הוגש בתאריך 8.11.2010 ערר מטעם בא-כח העותרים. בתאריך 1.3.2013 (תוך עיכוב ניכר של הפרקליטות) הודיעה הממונה על ענייני עררים בפרקליטות המדינה לבא-כח העותרים כי הערעור נבחן על ידי המשנה דאז לפרקליט המדינה, עו"ד יהושע למברגר, אשר קבע כי אין לשנות את ההחלטה בדבר סגירת התיק. על החלטה זו, ובעקבות כתב אישום שהוגש כנגד המשיבים 9-5 - הגיש בא-כח העותרים, בתאריך 3.7.2013, בקשה לעיון מחודש בערר, אך גם בקשה זו נדחתה במכתב מטעם הממונה על ענייני ערררים בפרקליטות המדינה מתאריך 29.7.2013 (לטענת העותרים מכתב דחייה זה לא הגיע לידיהם).

           מכאן העתירה בעניין הסעד הראשון.

(ב) עיקר טענות הצדדים בעניין הסעד הראשון

4.             לטענת העותרים, תיק החקירה כנגד המשיבים 7-5, שנסגר, הכיל ראיות מספיקות להרשעה ועל כן על בית משפט זה להורות לרשויות התביעה לפעול להגשת כתב אישום בעניין זה.

5.             לעומתם טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות מחמת שני טעמים:

           ראשית, העתירה לוקה בשיהוי כבד - העתירה הוגשה ב-7.1.2014, כלומר כעשרה חודשים לאחר דחיית הערר, וכחמישה חודשים לאחר מכתב הדחייה בדבר העיון המחודש בערר. המשיבים מוסיפים וטוענים כי גם אם כנים דברי העותרים כי הם לא קיבלו לידיהם את מכתב הדחייה הנ"ל, היה עליהם לפנות למשיבים 4-1 כדי לבחון מדוע לא נענתה בקשתם לעיון מחודש בערר.

           שנית, לטענת המשיבים אין עילה עניינית להתערבות בהחלטת המשיבים 4-1 בסגירת התיק. לטענתם, לאחר חקירה אינטנסיבית וממצה - לא התגלו ראיות אובייקטיביות לביסוס טענות העדים, אשר תמכו בגירסת העותרים, ומשום שהמשיבים 9-5 מכחישים את המיוחס להם, הוחלט כי חומר הראיות אינו מגבש סיכוי סביר להרשעה. משכך, המשיבים סומכים ידיהם על ההלכה כי התערבות בית המשפט בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר החלטה על העמדה לדין פלילי תעשה בצמצום, ובפרט ככל שמדובר בהחלטה הנוגעת לכוחן של הראיות לצורך הרשעה.

(ג) הכרעה לעניין הסעד הראשון

6.             לאחר עיון בטענות הצדדים, אנו סבורים כי דין העתירה בעניין הסעד הראשון להידחות על הסף, וזאת בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. נביא, להלן, בתמציתיות, את נימוקינו להחלטה זו.

7.             הלכה היא כי אין בית המשפט זה מתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בענייני העמדה לדין, אלא במקרים חריגים בהם התגלה "חוסר סבירות קיצונית" (ראו: בג"ץ 8749/06 עמותת 'אומץ'-אזרחים למען מינהל תקין וצדק נ' היועץ המשפטי לממשלה ‏ (27.12.2006);  בג"ץ 8781/11 פלוני נ' סנ''צ גבי דדון (4.5.2012)) וכלל זה חל במיוחד כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לדיות הראיות להעמדה לדין (ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקאות 26-24 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצי'ה (26.2.2008)).

           במקרה דנן, לא הצליחו העותרים להראות כי התקיימה הדרישה של "חוסר סבירות קיצונית" בהחלטת רשויות התביעה. הפרקליטות שקלה את התשתית הראייתית, ולאחר חקירה של העדים והתחשבות במכלול הראיות הגיעה לכלל מסקנה כי אין די ראיות להגשת כתב אישום. החלטה זו נבחנה בשנית על ידי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, אשר לא מצא לנכון לשנות ממנה, ואושררה אף על ידי הממונה לענייני עררים בפרקליטות המדינה.

           זאת ועוד - אחרת. העותרים לא הצליחו להסביר בצורה ממצה מדוע הגישו את העתירה בשיהוי של כעשרה חודשים לאחר דחיית הערר, וכחמישה חודשים לאחר מכתב הדחייה בדבר העיון המחודש בערר.

           נוכח כל האמור לעיל - אין העתירה בראש זה מגלה עילה.